בחודש האחרון בעקבות פטירתה של אמי, נחמה, הייתי שרוי בתקופה רגשית לא קלה. לאחר השבעה שמלאה בתעסוקה ולא נותנת זמן לחשוב, נוצר חלל. חסרות השיחות כל בוקר, המפגשים בשלישי ושבת והשיתוף בחוויות הילדים בצבא.  החזרה לשגרה לוקחת זמן וכתיבת פוסט עוד יותר קשה. אבל מתוך הקושי עלה נושא חשוב בעיני והוא תפקידם של חברים בחיינו בכלל ובחייהם של האנשים עם  ADHDבפרט.

ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD  מיחסים חשיבות רבה לקשרים חברתיים, גם אם הם מתקשים ביצירת קשרים, אין הדבר אומר שזה לא חשוב להם.

יצירת קשרים חברתיים כרוכה במיומנויות חברתיות, יכולת יצירת קשר, הצגת עצמי, שאלת שאלות, מתן מחמאות ועוד כישורים רבים שלחלק מאנשי הADHD באים בקלות ולחלקם בקושי רב.

לאחרונה חשבתי על קשרים חברתיים והקשר שלהם עם ניהול רגשות, כנראה שיש סיבות טובות מדוע אנשי ה ADHD מחפשים חברות, יש בקשרים משוב, עניין, תמיכה, חיזוקים והיבטים נוספים התורמים רבות לאיכות חיינו.

מכיוון שלאנשים עם  ADHD יש קושי בניהול רגשות, אין ספק שלחברים יש תפקיד מאד חשוב, במיוחד במצבים של משברים, מצבים כמו אבל, פרידות, שינויים.

האפשרות להיעזר בכתף תומכת, אוזן קשבת, עצה טובה ועידוד אין כמוהם כדי לסייע להתגבר על הקשיים. התחושה שאתה לא לבד, שיש אנשים שחושבים עליך, שאכפת להם ממך, יש בה עוצמה גדולה.

מסתבר שגם היהדות חשבה על הדברים, ביצירת מסגרת המאפשרת את התמיכה(מלבד כמובן הכבוד שאנו נותנים לנפטר בכך שאנו עוצרים את חיינו לשבוע ומקדישים את הזמן למחשבות ולזיכרון) השבעה מאפשרת מסגרת לגיטמית ומכובדת לפגוש אנשים יקרים לך, להתחבק, לקבל תמיכה ואהבה.

מכאן המסקנה הברורה היא יש משהו טבעי וחשוב בצורך הזה בקשרים חברתיים בריאים ומספקים העולה כבר מגיל צעיר. גם אם בגיל הצעיר לא מובנים הצרכים מאחורי חיפוש החברות. בגיל מבוגר יותר אנו יודעים להעריך את הערך הגדול שקיים בחברות וכמה חשוב להשקיע בשמירה על הקשרים, כי כמו בכל תחום ככל שאתה משקיע בחברות כך היא חוזרת אליך ובגדול.

מוקדש באהבה רבה לכל חברי שהיו אתי.