קטגוריה: ADHD

סיפור מיוחד הממחיש את עוצמתה של קבוצת אימון לADHD:
סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלהים על גיהנום וגן עדן . "אראה לך איך נראה גיהנום", אמר לו אלהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם השאריות. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד- ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.
"עכשיו אראה לך את גן העדן", אמר אלהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה: כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.
"זה פשוט מאד",  אמר אלהים, "אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!".

בקבוצות אימון כמו בגן העדן הדמיוני שבסיפור , החברים מפיקים תועלת רבה מנתינה, לא רק בכך שהם מקבלים תמורתה עזרה כחלק מהתהליך ההדדי של נתינה וקבלה, אלא גם ממשהו מהותי לעצם מעשה הנתינה. מטופלים  רבים בתחילת טיפולם מתהלכים שפופים בתחושה עמוקה שאין להם דבר בעל ערך להציע לאחרים. הם רואים עצמם זה שנים רבות , או אפילו מאז שהם זוכרים את עצמם , כנטל על אחרים, והגילוי שהם יכולים להיות חשובים ומועילים לזולתם הוא חוויה מרעננת שמחזקת את הערכתם העצמית. הטיפול הקבוצתי ייחודי בהיותו הטיפול היחיד שמציע למטופלים הזדמנות להביא תועלת לזולתם. הוא גם מעודד רבגוניות תפקודית בכך שהוא מחייב את המטופלים לעבור תדיר מעמדת מקבל העזרה לתפקיד נותן העזרה.

וכמובן משתתפים מביאים תועלת עצומה אלה לאלה בתהליך הטיפולי הקבוצתי. הם מציעים תמיכה, עידוד, הצעות, תובנות: הם משתפים את חבריהם לקבוצה בבעיות דומות. קורה לא פעם שמשתתף מקבל את הבחנותיו של חבר אחר בקבוצה ביתר נכונות משהוא מוכן לקבל אותן מן המטפל. בעיני  משתתפים רבים המטפל נותר בחזקת איש מקצוע בתשלום, ואילו שאר חברי הקבוצה מייצגים את העולם הממשי, האמיתי, ואפשר לבנות על תגובותיהם כמשוב ספונטני ואמיתי. במבט לאחור על התהליך הטיפולי , כמעט כל חברי הקבוצה מציינים חברים אחרים כגורם חשוב בשיפור במצבם. לפעמים הם מצטטים את תמיכתם הישירה ועצותיהם המפורשות, ולפעמים מתייחסים פשוט לעצם נוכחותם, שאשרה להם לגדול כשהקשר התומך והמחזק משמש להם משען . דרך חוויית הזולתנות חברי הקבוצה לומדים מיד ראשונה שיש להם מחויבות כלפי אלה שהם רוצים לקבל מהם.( ע"פ ארוין יאלום טיפול קבוצתי)

האדם מתכנן תכניות ואלהים צוחק צחוקיות -על מוסחות וADHD
לפני כארבעה חודשים אלהים צחק עלי וסיפק לי הסחה מהסוג הגדול, עברה עלי חוויה מטלטלת, התגלה אצלי גידול בכליה, בעקבות סדרת בדיקות עברתי ניתוח ובהמשך התאוששות מהניתוח, כניסה לטיפולי דיאליזה ובדיקות לקראת טיפול אונקולוגי צפוי.
ארבעה חודשים שהסיטו אותי לחלוטין מסדר היום, מהתזונה, מהספורט ומכושר העבודה.
רק בחודש האחרון אני מתחיל לחזור לשגרה יחסית, ממשיך בהעברת קורס להכשרת מאמנים לADHD בירושלים וחוזר לקבל מתאמנים. וכמובן ללימודי הפסיכותרפיה בגישת CBT.
חוזר להליכות קצרות(לעומת ריצות של 6-7 ק"מ)
גיליתי שהחזרה לשגרה מאד מחזקת, פיזית ורגשית.
עדיין נמצא בשלב של גישושים ושל חישוב מסלול מחדש, מה המטרות החדשות שלי, מה היעדים ואיך אני הולך להגשים אותם. במקביל עדיין קיימות כמובן משימות הבריאות המחייבות התיחסות והשקעת זמן רב ואנרגיה.
חשוב לי לציין שלא הייתי מצליח לעבור את התקופה המאתגרת הזאת ללא אשתי המדהימה, בני המסורים והחברים הטובים.
אירועים אלו החזירו אותי להרצאה של בארקלי בנושא מוסחות אם כי בדבריו הוא התייחס למוסחות ברמות פשוטות יותר בוודאי, עדיין דבריו רלבנטיים גם עבורי וכמובן עבורכם.
כאמור ראסל בארקלי מגדולי החוקרים בנושא הADHD , אמר באחת מהרצאותיו. כולנו מתכננים תכניות, מציבים מטרות ומתחילים לפעול בכיוון שלהן. אבל מסתבר שהחיים מורכבים הרבה יותר, החיים מציבים בפנינו הרבה הסחות מדרכי הפעולה שלנו בדרך למטרות, מסתבר שזה לא עובד ככה שאלהים יוצר סביבה סטרילית, "אני לא אפריע עכשיו לראובן במטרות שלו עד שיסיים אותן", מסתבר שבחיים האמתיים יש כל הזמן הסחות מסוגים שונים טובים, רעים, הסחות קטנות וגדולות.
בארקלי טוען שלכולנו קורות הסחות, גם לADHD וגם לאחרים, הבעיה אצל ADHD שהם מתקשים לחזור למסלול. בשונה מאחרים, ההסחות מרחיקות אותם מהמטרות שלהם והם לא יודעים כיצד לחזור למסלול.
קיימות דרכים שונות להתמודד עם המוסחות אבל המודעות לכך מהווה את הצעד הראשון, חזרה למפת דרכים ברורה, צעדים קטנים אבל בכיוון הרצוי וכמו תמיד פעילות גופנית, כל אלו מאפשרים להתקדם. לעיתים בעקבות ההסחה יש צורך לעדכן את המטרות ולהתאים אותן למציאות החדשה.