Posted on

השינויים בDSM 5 (על פי פרסום של האגודה הפסיכאטרית האמריקאית)

ההגדרה של הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות(ADHD) עודכנה במהדורה החמישית של ספר האבחון והסטטיסטיקה של בריאות הנפש DSM% כדי לתאר בצורה מדויקת יותר את החוויה של מבוגרים. השינוי מבוסס על שני עשורים של מחקר המראה שADHD , למרות שהינה הפרעה המתחילה בילדות, יכולה להימשך גם בבגרות אצל חלק מהאנשים.

המהדורות הקודמות של הDSM לא סיפקו מספיק הנחיות לאנשי מקצוע באבחון מבוגרים עם ההפרעה. על ידי אימוץ קריטוריונים למבוגרים, הDSM5   מתכוון להבטיח שילדים עם ADHD יוכלו להמשיך לקבל טיפול לאורך חייהם אם יצטרכו.

שינויים בהפרעה

ADHD מאופיין בדרך התנהגות , המוצגת במסגרות חיים שונות(בית ספר, בית וכו') , היכולות להשפיע על ביצועים במסגרות חברתיות, חינוכיות ובעבודה. כמו בDSM 4, הסימפטומים נחלקים לשתי קטגוריות -קשב והיפראקטיביות ואימפולסיביות הכוללות התנהגויות כמו כישלון להפנות קשב לפרטים, קושי בארגון משימות ופעילויות, דיבור מרובה, תנועה בעצבנות, או חוסר יכולת להישאר ישובים במצבים שזה נדרש.

ילדים צריכים להפגין לפחות שישה סימפטומים מכל אחד (או משניהם) קבוצת הקשב  והיפראקטיביות ואימפולסיביות, מתבגרים ומבוגרים(מעל גיל 17) חייבים להפגין חמישה. בעוד שהקריטוריונים לא השתנו מהDSM 4 , נכללו דוגמאות כדי להמחיש את סוגי ההתנהגות שילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD אמורים להפגין. התיאורים יאפשרו לרופאים זיהוי טוב יותר של סימפטומים אפיינים לכל שלב בחיי המטופל. בשימוש בDSM5 חלק מהסימפטומים של בעל הADHD אמורים להיראות לפני גיל 12, בהשוואה לגיל 7  ב DSM4 .שינוי זה נתמך על ידי מחקרים משמעותיים שפורסמו מאז1994 שלא מצאו הבדלים קליניים בין ילדים שאובחנו בגיל 7 לבין מאוחר יותר במונחים של מסלול, חומרה, תוצאות או תגובות לטיפול.

DSM 5 לא כולל קריטוריונים המוציאים מן הכלל אנשים מהספקטרום האוטיסטי, מכיון שסימפטומים של שתי ההפרעות יכולים להופיע במשותף. בכל אופן סימפטומים של ADHD לא חייבים להופיע באופן בלעדי במהלך סכיזופרניה או הפרעה פסיכיאטרית אחרת או לא יכולים להיות מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה נפשית אחרת, כמו הפרעת דכאון או דו-קוטבית, או, הפרעת חרדה, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעת אישיות, שימוש בחמרים או נסיגה.

טיפול מעבר לילדות

האבחון של ADHD במהדורות קודמות של הDSM נכתב כדי לעזור לרופאים לזהות את ההפרעה אצל ילדים. כמעט שני עשורים של מחקרים מראים בבירור שמספר משמעותי של פרטים שאובחנו עם ADHD כילדים ממשיכים לחוות את ההפרעה כמבוגרים. עדויות לכך הגיעו ממחקרים שבהם יחידים לוו במשך שנים ואפילו עשרות שנים לאחר האבחון הראשון בילדות. התוצאות מראות שADHD  לא נעלם בגיל מסוים.

מחקרים גם מראים שהקריטוריונים של הDSM4 עובדים אצל מבוגרים כמו שעבדו אצל ילדים אבל הורדת הסף (חמישה במקום שישה) מספיקה לאבחון אמין.

לאור ממצאי המחקרים, ה DSM5 עושה מאמץ מיוחד להתייחס למבוגרים שמושפעים מADHD כדי להבטיח שיוכלו לקבל טיפול כאשר יזדקקו לו.